אנדרטת הטבח בכפר קאסם

 

האנדרטה, הניצבת במרכזה של העיר, בכיכר לאורך רחוב א-סולטאני, הוקמה לציון טבח כפר קאסם.
הטבח הוא פרשיה של הרג 49 תושבי הכפר ופציעת 13 אחרים, בהם גם ילדים נשים וטף.
ההרג בוצע על ידי חיילי משמר הגבול, כתוצאה מפקודה בלתי חוקית שקיבלו על רקע המתיחות של היום הראשון למבצע קדש.

 

האירוע השאיר טראומה אצל ערביי ישראל, אוכלוסיית הרוב היהודית והטביע חותם בל יימחה על דמותו המוסרית של הצבא.

רק ב-2014, 58 שנים לאחר הטבח, השתתף לראשונה מנהיג ישראלי בטקס האזכרה והניח זר על האנדרטה.
היה זה הנשיא ראובן ריבלין, שכינה את הטבח "הרג נפשע", אולם זכה לביקורת על ידי ההנהגה המקומית על שלא עשה שימוש במילה "טבח".

בשנות ה-50 היו נתונים ערביי ישראל תחת ממשל צבאי ישראלי.
מרבית הכפרים הערבים במדינה היו סמוכים מאוד לגבול דרכו חדרו באותה תקופה מסתננים רבים, למטרות פיגוע ו/או שוד. החשש הקבוע היה שחלקם ימצא מחסה בכפרים אלו.

כדי לצאת מכפרם היו התושבים זקוקים לרישיון משלטונות הצבא.
רבים מהם יצאו מדי בוקר לעבודות חקלאיות בשדות ובפרדסים בסביבה.
החל מהשעה 21:00 הוטל באופן קבוע עוצר על הכפרים עד למחרת בבוקר.

ב-29 באוקטובר 1956 הטיל צה"ל עוצר על כמה כפרים ערבים, בהם גם כפר קאסם.
בהוראה חריגה של מפקד החטיבה המרחבית יששכר (ישכה) שדמי, נאסרה התנועה באופן חריג החל מן השעה 17:00.
אכיפת העוצר הוטלה על גדוד 2 של מג"ב (על רקע המלחמה הוכפף משמר הגבול לצה"ל ופעל במסגרת כפיפות צבאית ולא משטרתית).

הגדוד פרס את מחלקותיו בין הכפרים, וקציני הגדוד תודרכו על ידי מפקד הגדוד דאז, רס"ן שמואל מלינקי, ליידע את התושבים על הטלת העוצר ב-16:30.
המג"ד פקד לירות, החל מן השעה 17:00, בכל מי שיפר את העוצר.
רק אחד מן הקצינים, מפקד המחלקה שהוצבה בכפר קאסם סגן גבריאל דהאן, ביצע את הפקודה כלשונה, בעוד מפקדי מחלקות אחרות הפעילו שיקול דעת עצמאי.

בסביבות השעה 17:00 החלו כמה עשרות מתושבי כפר קאסם לחזור לבתיהם מכיוון שלא היו מודעים להטלת העוצר, שהוכרז רק כחצי שעה לפני כן.
בפקודתו של מפקד המחלקה, החלו החיילים לירות בתושבים החוזרים, תוך שמפקד המחלקה מדווח על מספר ההרוגים העולה ברשת הקשר.

פרסום פרטי האירוע נאסר על ידי הצנזורה במשך שבעה שבועות.
לבסוף, משהותר הפרסום, גרמו פרטי האירוע לזעזוע עמוק בציבור הישראלי.
ועדת חקירה, שמינה ראש הממשלה דאז, דוד בן-גוריון, המליצה להעמיד את לוחמי מג"ב לדין.
בינואר 1957 הועמדו 11 לוחמי מג"ב, ביניהם אנשי המחלקה, מפקד המחלקה ומפקד הגדוד לדין צבאי באשמת רצח.
אחדים מן הנאשמים טענו, כי פעלו כפי שפעלו בהתאם לפקודות שקיבלו.
בית המשפט הצבאי לא קיבל את טענתם, ובגזר הדין טבע את הבסיס למונח המשפטי-צבאי שנקבע לאחר מכן: "פקודה בלתי חוקית בעליל", משמע, פקודה שאין לבצעה.

כעבור שנתיים, בתום המשפט, גזר בית המשפט על הנאשמים עונשי מאסר כבדים.
מפקד החטיבה, שהואשם על ידי המג"ד כי הוא זה שנתן את הפקודה לבצע ירי – זוכה מאשמת רצח, אך הורשע בחריגה מסמכות, ונידון לנזיפה ולקנס סמלי של עשר פרוטות.

הנאשמים ערערו על חומרת הדין, והעונשים שהוטלו עליהם הופחתו.
כעבור שנה ממתן גזר הדין שוחררו כולם מן הכלא.
המג"ד ומפקד המחלקה זכו לחנינה מן הנשיא, ומעונשם של השאר הופחת שליש.
השחרור המוקדם עורר את כעסם של תושבי כפר קאסם.
בניסיון לפייסם ערך צה"ל "סולחה" עם תושבי הכפר, והוחלט על הענקת פיצויים למשפחות הקורבנות.